הצייד עם הפינצטה

ערב. חוץ. חצר ביתי
אני יושב, השרב עומד
בצד, מפכפך לו פכפוך של מים, למעלה, ירח מלא תלוי לו בשמים
רחש זבובים וברחשים באוויר
אני דרוך. אני יודע שהוא שם, מתעופף לו, במרחב האינסופי של המחשבות
אני מכיר אותו, מכיר אותו כל כך טוב אבל אני לא יודע מהי התחפושת אותה יעטה על עצמו הפעם קשה מאד לתפוס אותו הוא חמקמק מאד, חלקלק מאד. הוא זריז, שובב, טיזר לא קטן. אבל משהו באוויר אומר לי שהוא קרוב מאד. כמעט אפשר להריח אותו.. אני מרגיש שהוא כאן איפשהו. אני אורב לו כבר כמה ימים עם הפינצטה"ליד הפנס. תמתין לו ליד הפנס. 
הם אוהבים אור החבר'ה האלה, שם אתה תתפוס אותו". פתאום הכל שקט. 
האויר לא זז. הכל קופא במקום "ססססטטטט" שריקה חדה. 
חרב סמוראי יוצאת בהבזק מתכת מנדן בחטף, כמו צפרדע ששולחת את לשונה אל החרק
אני שולח את ידי קדימה לעברו,אצבעותיי אוחזות בפינצטה תופסות אותו בין אצבעותיה שלה.
הוא מפרפר. אני לא מוותר. מהדק את האחיזה ומקרב את הפינצטה אל עיניי
.כמו רופא אני סורק, סוקר את המקרה שלפניי
.דיאגנוזה. פרוגנוזהמסתכל עליו טוב טוב. מסובב אותו מכל הכיוונים
.מביט עליו מלמטה, מהצד, מלמעלה, בוחן אותו מכל הזויות האפשריות
מריח אותו, ממשש אותו בזהירות עם האצבע, מרגיש את הדופק שלומקרב את הפה. 
נוגע בו עם קצה הלשון. מממ.. טעים. כן. זה הוא
תפסתי אותו. הוא חי. הוא שלי. יששש, באותו הרגע מתרחשת, הצפה צונאמית אדירה ולא מוסברת
של חום, קור, דופק מואץ, דפיקות לב ורעידותכזאת מין הרגשה.
של מאות מיליוני קצרים חשמליים המתפוצצים כמו מופע זיקוקים מרהיב בתוך הראש והגוף
.יחד עם עשרות אלפי נורות מהבהבות בכל הצבעים האפשריים

.אין איש רעיונות שלא מכיר את ההרגשה, שלא מכור לתחושה
.לחלקיק השנייה הזה, לשבריר הרגע הזה

.הרגע שבו הוא הצליח לתפוס רעיון

---